בתיה מלמד   בכיוון הרוח: חברה לחיים.   במשך שנים רבות חיפש אברהם דרעין את כתובתו של אלוהים, ולא וויתר גם בימים שבהם לא ידע להגדיר במדויק את מושא מסע החיפוש חסר המנוח שלו. ואז, בשיא הקריירה שלו כגורו מקומי של אמנויות לחימה, כאשר נדמה היה לו שסופסוף הוא רואה את הכתובת על הקיר, חלה בטרשת נפוצה, ודווקא שם מצא את התשובה.   היום הוא מתפקד כאדם בריא ומלמד שוב טאי –צ’י וצ’י - קונג. רבים מתלמידיו הם אנשים שחלו גם הם בטרשת ובמחלות קשות אחרות, והם נוהרים אליו ומבקשים ללמוד ממנו איך הופכים את המשבר, הסבל והקושי למנוף אל מציאות אחרת ואפילו טובה יותר. בימים אלה התפרסם ספרו של דרעין "כתובתו של אלוהים" (הוצאת פראג) –סיפור מתח, אוטוביוגרפי בחלקו, המתאר למעשה מסע רוחני לגילוי עצמי .     היום, אחרי כל מה שעברת,  אתה יודע כבר מהי כתובתו של אלוקים? "כן, וזה פשוט. הכתובת של אלוקים נמצאת בלב. בלבו של כל אחד מאתנו". זהו גם המסר העיקרי של הספר "ואולי זה נשמע קצת פלצני" מחייך דרעין "אבל במציאות שלי למדתי ליישם את העיקרון, הקובע שאנחנו מייצרים את החיים שלנו ושאנחנו עצמנו מביאים אל החיים שלנו את כל מה שקורה לנו בדרך".   אברהם דרעין, 52, חיפש את עצמו באינספור מקצועות, החל בגרפיקה, דרך קולנוע, בישול, צורפות ופרסום, ורק כאשר התוודע לאמנויות הלחימה הרגיש וידע בוודאות שמצא את הייעוד שלו. "הייתי בן 30, נכנסתי לזה הכי ברצינות שאפשר, וכשהתחלתי גם ללמד אחרים הרגשתי שהגעתי לפסגה. הקריירה שלי נסקה. הייתי מורה במכללות ’מדיסין’  ו’רידמן’ ובניתי שם את המגמות לטאי- צ’י ולצ’י קונג, שהוא התחום המבטא את כל ממדי הפילוסופיה הסינית דרך העשייה. בצ’י – קונג  אנחנו לומדים איך לזהות שהכל אנרגיה, לאתר את האנרגיה הזאת, שזורמת בגוף, ולתעל אותה במודע. למעשה, זוהי אמנות השימוש בטכניקות ובמניפולציות בתנועת האנרגיה, שמכוונת לבנות את הגוף ולהביא אותו אל המצב המדייק ביותר שלו". בימי הילדות הרחוקים שלו, כששאלו אותו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, נהג אברהם להשיב ’עשיר ומפורסם’. "אבל לאחר שכבר הגעתי לשם" הוא אומר "כשהייתי כבר במקום של כסף ושל הכרה, הבנתי ששגיתי בהגדרת היעדים שלי. אבל אל התובנה הזאת הגעתי לפני תשע שנים בדרך הקשה. דרך הטרשת הנפוצה שלי. לא הבנתי את המסר ממש ברגע בו חליתי, אבל לאחר זמן ידעתי לפחות שני דברים בוודאות: שאני עצמי הבאתי את הנתון הזה אל חיי ושאם אני רוצה לצאת משם אני חייב להבין איך ולמה זה קרה לי ולפעול בהתאם". למה זה קרה לו? התשובה שאברהם דרעין יודע היום לתת מדברת על הפער בין הדימוי החיצוני לבין התחושות הפנימיות, על הזיוף, שלבסוף תבע את מחירו. "על פניו הכל היה נראה טוב" מספר אברהם, "אבל בתוכי קינן משהו לא מרוצה, שלא נתתי לו ביטוי. מבחוץ נראיתי ונשמעתי כמו מיליון דולר, ומבפנים הרגשתי כמו קבצן. מה היה חסר? ממה נבע הפער? היה שם המון פחד. כל הזמן הרגשתי שאני תלוי במה שהשגתי ושאני מפחד פחד מוות שהעמדה, הכסף ותשואות הקהל ייעלמו לפתע. לקח לי המון זמן לגלות ולהבין, שההחלטות שלי נבעו מהאגו, המון אגו, שרציתי לא רק בללמד, אלא גם להיות על הבמה כדי שיאהבו, ויעריכו, ויעריצו ויאהבו אותי. הייתי במלכודת, שהתחילה במקום שבו לא הודיתי בקיומם של הפחדים שלי, ואתה לא יכול להתמודד עם משהו שאתה מתכחש לקיומו. אתה לא יכול לשנות משהו שאינו קיים, ותהליך הריפוי שלי התחיל בהודאה בקיומם של החסכים והפחדים ובהחלטה להפסיק לזייף".   על פי תפיסת העולם של אברהם, הוא לא יכול היה לקבל אות אזהרה מובהק  יותר ממחלה כמו טרשת, שמתגלה בשיאה של קרירה, המסתמכת כולה על יכולת השליטה הכי מושלמת בגוף. "הרי הגוף היה מקור הפרנסה והחיים שלי" הוא אומר. " הייתי  מיסטר טאי צ’י,  ופתאום אני מיסטר נכה. זה התחיל בתופעות כגון איבוד הרגישות בכפות ידיים, עקצוצים, זרמים, שמזעזעים  את הגוף והנשמה, חוסר תחושה ברגל ימין, תחושת שריפה איומה בעור. המחלה הזאת מתבטאת בהתנהגות משוגעת ובלתי צפויה של מערכת העצבים, כי מדובר בפגיעה במיאלין, שהוא חומר הבידוד שלהם. כאשר גיליתי שאני חולה, המחשבה הראשונה שלי הייתה להתאבד, כי אני לא מוכן לשבת בכסא גלגלים. אבל באיזשהו מקום הבנתי שלא יהיה לי את מי שלהאשים במכתב שאותו אשאיר אחרי, אלא את עצמי. לכן היום, בעיקר כאשר אני עובד עם חולים, הצעד הראשון של הריפוי מתבטא בעצם ההודאה בכך, שאנחנו הבאנו את המחלה אל חיינו. רק בצעד הבא אנחנו לומדים לא להילחם בה, אלא להפוך אותה לחברה שלנו.  אנשים שחלו נוטים לחזור כל הזמן למקום של ’למה דווקא אני קבלתי את הצרה הנוראית הזאת’ ואני אומר להם שהמחלה שלהם היא לא צרה, אלא ידידה. חברה לחיים. מבחינתם זהו הנתון הקשה ביותר לעיכול, ודווקא הוא חייב להתבטא בדיאלוג עם הקושי על ציר של זמן לאורך כל הדרך".   והיום, מה שלום החברה שלך? "פוטנציאלית, הטרשת שלי כל הזמן שם והיא תישאר תהיה אתי כל החיים. אבל אין לה שום ביטוי ביומיום, חוץ מאשר ברגעים שבהם, כחברה טובה, היא מתעוררת ומאותתת לי על קיומה כדי לעזור לי. בכל פעם שאני שוב טועה ומזייף היא נותנת לי מכה, כדי שאתעורר, והיום אני כבר מזהה את המכות האלה כאשר הן עדיין קטנות. מהו זיוף ומהי טעות בהקשר הזה? למשל, כעסים על עצמי או על אחרים, פחדים מיותרים, תסכולים, שכמובן תמיד אני עצמי הוא הגורם להם.     אני מאמין, שההישג העיקרי שלי בדרך לחיים עם המחלה מתבטא ביכולת לקצר את מרווחי הזמן בין הרגע שבו אני קולט שאני טמבל, לבין הרגע שבו אני מודה שאני טמבל ועד לרגע שבו אני מוכן לעשות משהו כדי לשנות את זה". היום באים אלי הרבה אנשים, שנפגעו מבחינה בריאותית, בדרך כלל מטרשת נפוצה אבל יש גם חולי סרטן ומחלות אחרות, ואנחנו לומדים בעיקר על ההחלטה לקחת את המחלה ולהשתמש בה ככלי, מתוך הבנה שהם קנו את הכלי הזה, שילמו עליו מחיר יקר ויש בכוחו לפעול לטובתם".   לכתבה הבאה