בתיה מלמד

בכיוון הרוח: השיר שלה  או מפתח הלב.

יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, ולכן נתבע כל אחד מאיתנו לבקשת סליחה אישית מאלה שאולי נפגעו ממנו במהלך השנה. אבל איך עושים את זה? כיצד מבררים מהם הפחדים, הכעסים והטינות, כלומר החסימות השליליות, שאותן אנו נושאים בנפשנו פנימה? היכן שואבים את האומץ להודות בהן בפני עצמנו ואת הכוח לחשוף אותן בפני חברינו, שאת סליחתם אנחנו רוצים לבקש?

היינו עשר נשים, שנפגשו במועדון של קיבוץ בית השיטה עם צביה דרור וחפיסת "קלפי זמר" שלה- מאה קלפים יפהפיים, אשר נועדו לדבריה "לעשות שימוש במיתרי -הנפש באמצעות ציטטות נבחרות מתוך שירי ארץ-ישראל". 

הגעתי לשם רק כמשקיפה מהצד, אבל בתוך דקות ספורות גרמו הקלפים לכך, שמיתרי הנפש של כולנו השמיעו בקול את המנגינות האינטימיות ביותר שלהן. כל אישה וסודותיה הכמוסים, שנחשפו שם לראשונה, כל אשה והניגון שלה: "כמה טוב שבאת הביתה", "אנחנו נשארים שנה אחר שנה", "כולנו זקוקים לחסד", "לפעמים חלומות מתגשמים" – כמה מיידי וקל ומתבקש להתחבר אל הד הפנימי של האסוציאציות, הזיכרונות והחלומות, שמעוררות  בנו המילים האלה. 
ואז, לקראת סוף המפגש, אמרה מישהי שיום הכיפורים מתקרב והקלפים יכולים לשמש כמפתח הלב,כזה שבכוחו לעזור לכולנו להיפתח ולהגיע ביום הזה להתכוונות ולבקשת סליחה אמיתית, שבכמותה לא נגענו קודם.    

צביה דרור הגיעה אל קלפי זמר במהלך מסע אישי בדרך חיים, אשר סומנה בכאב אך הובילה אותה, למרות הכל, אל פסגות של שמחה, אהבת אדם וניצחון הרוח. 

היא איבדה את בנה  בכורה, אהוד, שמת ממחלה קשה כשהיה רק בן 11, אבל גם בצומת הזה ליוו אותה השירים העבריים, שתמיד היו עבורה מעיין בלתי נדלה של פיוס ונחמה וכוחות מתחדשים.   

היא מוסמכת להנחיית קבוצות בשיטת אדלר וילידת הקיבוץ, שבו כל מי שמכיר אותה זוכר גם מנגינה וקול מרגש וחודר ועוצמתי, שאי פעם דיבר אל ליבו, כי צביה תמיד שרה. בערבי התרבות, במעגלי השירה בציבור, ברגעים של אושר כמו גם בשעות של אבלות " ואני  מגדירה את עצמי" היא אומרת "כאדם ישראלי ויהודי, האוחז בעוצמות החיים ובעוצמות המוות בחיבוק גדול ואומר שירה".  

אל עוצמת המוות היא התוודעה בשנת..... ..שנים קודם לכן סיימה את לימודי ההוראה, אחר כך חזרה למשק, התחילה לחנך כיתה ולאחר כשנה נודע לה דבר מחלתו של בנה בן החמש.
"ואז החיים שלי נעצרים, ומקבלים תפנית. יש לנו תינוקת קטנה וילד חולה בסרטן, ומתחילות שש שנים
רצופות של מלחמת הישרדות אמיתית. את כאילו ממשיכה לחיות, אבל למעשה את חיה ’ליד החיים’. לא מפסיקה לשיר במסיבות ובמפגשים, אבל נושאת עימי את צער השתיקה, כי באותם ימים לא נהגו לשתף. לא היה מקובל לדבר על זה. זו הייתה אז הגישה הרפואית, להבדיל מהיום, כשההנחיה הטבעית והנכונה כל כך היא להיחשף ואפילו למצוא גיבוי וחיזוק בקבוצות תמיכה. אנחנו אמנם דיברנו עם הילד ממש בהתחלה וגם בקיבוץ  כולם ידעו. ניסינו ליצור לעצמנו תמיכה, אבל מעולם לא הצלחנו להגיע אל האמת הפנימית שלנו. לא העזנו ואולי לא רצינו ללכת לשם, אך גם אילו היינו רוצים לא היינו יכולים, כי לא היו לנו כלים מתאימים".

שעה בלבד לאחר שאהוד נפטר, יצאו צביה ובעלה, עובד, לבכות אותו בהרי ירושלים "במקום ששמו ’הפסנתר של רובינשטיין’ ושהפך  להיות מאוד סמלי עבורנו ועבור רבים אחרים, אשר לימים למדו מאיתנו ואימצו אותו  כאבן דרך, שעליה מבכים נעורים שלא ישובו עוד. בעלי ישב שם ובכה ואני שרתי את ’הבן יקיר לי אפרים’ בקול הכי רם שאפשר, בזעקה, שיצאה מהלב וגלשה מפסגת ההר אל השפלה וזה היה הרגע שבו ידעתי בוודאות שהשירה היא המהות שלי. הביטוי הנשמתי העמוק ביותר, שמחזיק ומחזק אותי בבכי ובשמחה ובגעגוע, ושזוהי בעצם הדרך שלי להתפלל".  

עם התפילה הזאת היא המשיכה את הדרך, שבאחד משיאיה ציפו לה ההארה ובעקבותיה ’קלפי זמר’
"אבל באותה נקודה אני עדיין לא יודעת לאן כל זה מוביל ואני חוזרת אל החינוך, שברחתי ממנו כאשר ילדי היה חולה ולא העזתי להתבונן בעיניהם של ילדים, והייעוד שלי עדיין לא ברור לי ואני מחפשת אחריו. אני יוצאת ללמוד חינוך בלתי פורמאלי, מנהלת בקיבוץ פנימייה של ילדי רווחה ומרגישה שאני גדלה מבחינה רוחנית, אבל יום אחד המקום נסגר מחוסר תקציב ואני מובטלת. באותו שלב אני מחליטה ללמוד הנחיית קבוצות במכון אדלר, שם מתחיל תהליך מופלא של התבוננות פנימה לעומק, בתעוזה ובהבנה אמיתית. אני לומדת את עוצמת הכוח של הקבוצה, חווה חוויות חדשות, הפאזל מתחיל להסתדר ובסוף השנה שעברה הכל מתחבר יחד לרגע של הארה. פתאום אני מבינה שקיבלתי את התשובה ואני מוצאת את עצמי בתוך חוויה מיסטית, הכל נהיה לי שקוף ואני הולכת ושרה את מזמור כ"ג בתהילים מתוך הבנה שהייעוד שלי צריך לתת ביטוי לכך, שכאדם אני מגלמת יצירה של אלוהים. ואז אני מגלה, שכאשר אני שרה את המזמור ובמקום ’אלוהים’ אומרת ’צביה’ הכל מתבהר נפתחות לי תובנות חדשות וזה נשמע כך:  ... בנאות דשא תרבצי לך, על מי מנוחות תתנהלי לך, תנחי את עצמך במעגלי צדק....כבר הלכת בגיא צלמוות ואת לא יראה מרע כי יש לך את עצמך, את כוחך, את הערכים שאת הולכת לאורם... כל ימי חייך ירדפו אותך אך טוב וחסד, כי זאת הבחירה שלך’". 

זמן קצר לאחר מכן הגיע רגע הלידה של קלפי זמר "וזו הייתה לידה רוחנית של ממש" היא מחייכת. "ישבתי עם שכנתי ופתאום יוצא לי ’אוי ויי’ בקול רם, והיא שואלת אותי מה קרה ואני אומרת שוב ’או ויי’ ומוסיפה ’ איזה רעיון יש לי’  ומאותו רגע אני מתחילה לכתוב במחברת עוד ועוד משפטים מתוך שירים"
וברור לי שיש פה משהו מדהים. ואני יושבת בבית וכותבת משפטים...בקיאה...ואז מנסה את זה על המשפחה הקרובה והכל מתחבר ביחד. ודרמה. ובכי והכחשות וצחוקים ופתיחות וגילוי לב וראיתי שיש פה סיכוי. ונתתי 212 משפטים ....? ורציתי עיצוב יפה... ונכנסתי להרפתקה. לידה. וזה בחרדת קודש. אלה לא משפטים שלי...קלף העשור לבחור קלפים כמספר עשוריה אירוע מכונן בעשור...דברים שבחיים....נדמה לך שאתה מכיר את האנשים והם אותך....

בדרך כלל ציורים, ויש משהו לעקוף. האסוציאציה המיידית, הזיכרונות, החיבור, עוקף הכל, אנשים קונים ועושים במשפחה, בבית הורים, זה ממילא נמצא שם וכמו סכין מאכלת. 
והיה לי ברור. המון וריאציות ואו גלוי או חסוי וגם אפשר חווייתי ויש הדרכה. והעיקר זו השאלה המכוונת. ערב נשים לקראת חתונה- איפה אתן נמצאות ושאלה שנייה- מה אתן מאחלות לזו שמתחתנת מחר.
לא עושה כטיפול ואפשר, אני מובילה קבוצות ועכשיו הזמינו אותי הייתה קבוצה עם אמא שאיבדה את הילד בלבנון ואמרתי שאני אעמוד בזה. ורוצים לדבר. זה העניין. 

ויש תהליך של ללכת צעד אחר צעד ולגלות כמה טוב יש בך וכמה עוצמה וכוח ואהבה ושפע. ועכשיו השיעור הוא ללמוד לחיות לאורך זמן עם מה שגילית.

לכתבה הבאה