בתיה מלמד

בכיוון הרוח: מחויבת לשלום.

"במלחמת ששת הימים הייתי בת תשע.  אני זוכרת, שכאשר הקרבות הסתיימו ומכל עבר  נשמעו קולות של שמחה, ואילו אני עמדתי ליד שולחן העץ של סבא שלי, עליו השלום,  ואמרתי בלבי שמשהו פה לא בסדר. שלא יכול להיות שכולם שמחים, כי במלחמה נהרגים אנשים, וזה ממש לא משנה מאיזה צד.

הרגשתי צער עמוק וגדול ונוקב, ואז שמעתי מעין  קול פנימי, ששאל אותי ’מה את מוכנה לעשות כדי שיהיה שלום?’ . הקול לא הפתיע אותי.  עוד קודם לכן עברתי חוויות רוחניות.  חוויתי יציאה מהגוף,  הייתה לי היכרות  עם המדריך הרוחני שלי  והעולם הרוחני היה לי מאוד טבעי. לכן, עניתי מיד: ’אני מוכנה להיות ילדה יותר טובה’ וציפיתי להמשך. אבל התשובה לא סיפקה את הקול, ששאל שוב ושוב מה אני מוכנה לעשות כדי שיהיה שלום.  כאמור, הייתי בסך הכל בת תשע והבטחתי  אפילו שאהיה מוכנה לוותר על כל הצעצועים שלי. אבל הקול לא הרפה עד שאמרתי: ’כדי שיהיה שלום, אבל לא רק שלום בארץ אלא בכל העולם, אני מוכנה לתת את החיים שלי’. את העוצמה הנדירה של אותם רגעים לא אשכח לעולם. זה היה הרגע שבו הבנתי שיש לי מחויבות. יש לי דרך משלי שמחכה לי, יש לי מטרה בחיים והשלום הוא  מהות חיי  – וקודם כל עשיית שלום בתוכי, שמתוכו אוכל להרגיש  את השלם, את החיבור ואת האחדות".

אפרת שר שלום היא מורה ומרפאה בהילינג מזה 17 שנים, מורה בכירה ב ’קורס לנסים’ ומנחת סדנאות וקורסים להתפתחות אישית רוחנית. את המחויבות שלה כילדה קטנה לשלום עולמי היא חיה ונושמת ומיישמת בדרכים שונות, שהמופלאה והאינטנסיבית  שבהן מתגלמת במרכז הרוחני החדש שלה - ’זמן מדבר’. זהו אתר הוליסטי אקולוגי, שאותו בנתה עם בן-זוגה, ספי הנגבי, ליד ערד, במקום הצופה אל הרי מואב ואדום ואל הנופים המיסטיים של מדבר יהודה וים המלח.
 
"תמיד היו לי כמיהה ואהבה אל המדבר, ואני מרגישה שחזרתי הביתה. החזון  הוא, שהאתר יהפוך למרכז עולמי, שאליו יגיעו כדי לעשות עבודה פנימית רוחנית של שקט ושלום.
הקמנו מיבנה אירוח יחיד מסוגו, שנבנה מאדמה דחוסה.  הפתחים המקושתים שלו פונים לכל הכיוונים, כך שמכל פינה רואים את הנוף. המבנה הוא עגול, עם פתח אל השמיים, וכל אלה יוצרים אנרגיה מיוחדת של חיבור טבעי אל האדמה ותחושה  של   מעין בית-מקדש".
 

האם ההוויה המדברית הפכה לחלק אינטגרלי של הלימודים הרוחניים, שאת מציעה ?
"בוודאי. האנרגיה העצומה הזאת היא חלק מהותי בסדנאות ובקורסים שלי, שבהם לומדים תהליכים רוחניים-פסיכולוגיים. זה מתחיל בהשכמה עם תרגילי יוגה מול הנוף, עובר דרך מדיטציות אפופות בשקט המדברי ומתובל בטיולי המדבר של ספי והאוכל הצמחוני, שהוא מבשל לאורחים שלנו. בימים אלה אני מתחילה להעביר גם סדנאות של לימוד הילינג, במפגשים בני שלושה ימים שיתקיימו אחת לחודש במשך שנה".

את מוכרת כמי שממעטת לחשוף את חייה האישיים. ולמרות זאת, האם את מוכנה לספר על הנס האישי, שהתרחש במפגש שלך עם ספי, על מנת לחזק אצל כולנו את האמונה בנסים?
"אספר, כי אני באמת רוצה שאנשים ידעו ויאמינו שלמפגשים שלנו עם אחרים יש תמיד סיבה,  בכל מפגש נכון לנו ריפוי  ואם אנחנו מסכימים לעשות את העבודה הרוחנית שלנו - הנסים מתרחשים.  את ספי פגשתי לפני ארבעה וחצי שנים, ולשבריר שניה ראיתי את כל המכשולים שיעמדו בדרכנו. ועם זאת ידעתי גם שזה בלתי נמנע, ושכל ניסיון לעקוף או לעכב לא יעזור. החיבור הזה היה חייב להתרחש, כי זה לא רק הרצון הקטן שלי ולא רק הרצון הקטן שלו. יש פה ביטוי של רצון הרבה יותר גדול מאתנו,  שחיבר אותנו למען המטרה המשותפת שלשמה הגענו לעולם. 

בקורס לנסים אנחנו לומדים, שיש בעיה אחת ולבעיה הזאת יש פתרון אחד. הבעיה היא מצב הפירוד, או הפחד, שקיים קודם כל בתוכנו ושאותו אנחנו מביאים אל כל מערכות היחסים שלנו, והפתרון הוא בחירה במצב של אחדות  ובאהבה. 

ואם מישהו רוצה ללמוד משהו מהספור האישי שלי כדי למצוא זוגיות,  עליו ללמוד קודם כל שכולנו אחד ושאין הבדלים בינינו. ואולי הלימוד הנכון ביותר הוא לא לקחת את ’אני רוצה זוגיות’ כמטרה, אלא לקבוע מפגש או אירוע אחד ביום, שבו אנחנו מתפייסים, מביאים את השלום אל עצמנו ומשם החוצה, אל האחרים. 

ספי ואני נפגשנו בערב שבועות. בין השאר ספרתי לו אז  על חזיון שלי מגלגול קודם, שבו אני ילדה בת שתיים-עשרה בשואה, שנפגעת מכדור ונופלת אל קבר אחים גופות. אחרי חודש וחצי הוא שלח אלי בפקס את המילים הבאות, שאותן כתב אביו שהיה פרטיזן: ’מאת שמחה בן משה הלוי. בערב שבועות הרגתי את רוצח אמי ואחותי.’ ביד רועדת שלחתי לו את התשובה: ’שם אבי הוא משה בן שמחה הלוי’. הוא טלפן אלי מיד, וכששנינו נרגשים ללא גבול הוא אמר לי: ’אני מצטער. אני כל כך מצטער. אני מבקש סליחה’. ואני עניתי לו: ’ סלחתי.  מזמן’.  כך הבנו שספי היה הבחור האוקראיני, שירה בי באותו גלגול. 

נכון שזה מופלא, אבל כאן מגיע  ספור הנס האמיתי, כי הידע על גלגולים  קודמים לא נועד כדי שאדע אם הייתי קליאופטרה או מלכת שבא,  אלא על מנת לרפא דברים כאן ועכשו. 

במשך 27 שנים היתה יד שמאל של ספי מכווצת ומשותקת, כתוצאה מפציעה בשירות הצבאי. והנה,  ממש באותו רגע שבו התרחשה הסליחה הגדולה הזאת – הסליחה שלי לו ובעיקר הסליחה  שלו לעצמו -היד המשותקת נפתחה ונרפאה. זה היה אות של ממש,  והמסר היה שעלינו להביא ריפוי לעוד הרבה אנשים".

-בחג הסוכות האחרון נערך ב ’זמן מדבר’ מפגש, שהשתתפו בו נשים בדואיות ויהודיות, ואני יודעת שאתם עושים הרבה למען הדו-קיום בשלום. השאלה האפיקורסית שלי היא: ’הרבה אנשים רוחניים עושים המון למען השלום, ונראה שהמצב רק מחמיר והולך. האם את עדיין מאמינה, שהנס יתרחש?’
"השלום בוא יבוא, וגם אם זה ייקח עוד מאה שנה ויותר. אני מאמינה ובטוחה שזה יקרה. כל מי שהולך בדרך הרוחנית וקשוב לאנרגיות של היקום יודע שעבודת השלום, שנעשתה לאורך כל הדורות ונעשית גם היום, לא הלכה לאיבוד מבחינה אנרגטית. העבודה הזאת מורגשת בכל מקום ומעניקה לנו את השראתה גם עכשו וגם לעתיד".